מאמר בגנות חשבון הנפש 

א.
הימים האלה, בין ראש השנה ליום כיפור, בין כסה לעשור, הם ימים המוקדשים לחשבון נפש (חשבונפש כמו שהיה כותב אולי דוד אבידן).
האמת היא שתמיד אהבתי את זה; יש משהו מאוד הגיוני ונכון, נפשית ופילוסופית, בלהקדיש זמן מסוים בשנה - קצר אך משמעותי - להתבוננות מעמיקה בשנה החולפת ובעצמנו, זמן של הסקת מסקנות, בקשת סליחות וקבלת החלטות שילוו אותנו לקראת השנה הבאה.
כשהייתי קטן - וקטן אכן הייתי - אחד הימים שהכי אהבתי בשנה היה יום ה"תשליך" בפתח תקווה - הו, איך היינו הולכים כולנו ביום השני של ראש השנה לשלולית המעופשת (אז קראנו לזה אגם) ב"יד לבנים", מרוקנים את כיסינו מהחטאים שחטאנו ומפלרטטים עם הבנות. אולי זו הסיבה שהשלולית ההיא הייתה כל כך מעופשת תמיד: שום דבר טוב לא יכול לחיות ולפרוח בבריכה מלאה חטאים. אפילו הצפרדעים עברו דירה. שנים כבר לא הייתי שם, ועד כמה שהדבר תלוי בי, שנים רבות יכולות לעבור עד שאהיה שם שוב. גם אם אחיה את שארית חיי מבלי לבקר שם שוב לא תשמעו ממני תלונה.
בכל מקרה, היה זה יום של קסם גדול, ואם היית מתרכז חזק באמת יכול היית להרגיש קצת יותר קל אחרי שהשלכת את חטאיך לשלולית, אחרי שהכנת את עצמך לחשבון הנפש הגדול של יום כיפור.

ב.
אבל בשנים האחרונות חל פיחות משמעותי, שלא לומר מזעזע, במעמדו של חשבון הנפש הישן והטוב. כמו שקרה להרבה תחומים אחרים, גם תחום חשבון הנפש הוא לגמרי לא מה שהיה פעם.
אם פעם היינו חיים את חיינו ומקדישים עשרה ימים מהם לחשבון נפש, היום אנחנו חיים את השנה כולה במין חשבון נפש אחד ארוך, מייגע וחסר תועלת. כל הזמן אנחנו בוחנים את עצמנו, את סביבתנו, וכל יום הוא יום הדין.
אחד מהתחביבים הגדולים (והדי סוטים, אם תשאלו אותי) של החברה הישראלית שלנו, המשגעת והמשוגעת, היא לעשות חשבון נפש, והכי אנחנו אוהבים לדרוש מהאחר לערוך חשבון נפש.
חשבון נפש הוא צו השעה. הביטו נא, חברים וחברות, על השנה שהשארנו מאחור, שעמדה רובה ככולה בסימן ההתנתקות - לא עברו ארבעים ושלוש דקות מבלי שאחד מהצדדים הניצים עשה חשבון נפש לעצמו, ולא עברו עשרים דקות מבלי שמישהו קרא למישהו אחר לערוך חשבון נפש - על ההתנחלות, על הכיבוש, יו ניים איט. כל מגזר וחשבון הנפש שלו.
אפשר לומר שמאז רצח רבין נמצאת החברה הישראלית שלנו בלימבו נצחי של חשבון נפש. עוד כחודש ויומיים, כשנציין עשור ועוד שנה לרצח, הולך להתקיים פה "פסטיבל חשבונפש" גדול, הבומבמלה של רגשות האשם - האם למדנו משהו, אם כן מה למדנו ואם לא, למה לא למדנו. ו"הם" (תמיד יש "הם", לכל צד. הרי ה"אנחנו" לא יכול להתקיים בלי "הם"), האם "הם" למדו משהו, ואם כן מה, ואם לא למה וכולי וכולי. תמיד אותן שאלות, תמיד אותן תשובות. חשבון נפש אינסטנט, רק לשפוך מים חמים ולערבב.

ג.
את מי אני מאשים? את התקשורת, כמובן. חשבון הנפש הוא חומר טלוויזיוני מצוין; הוא יכול לפרנס שעות ארוכות של שידורים מיוחדים, פאנלים צעקניים, סרטים דוקומנטריים, כתבות צבע וריאיונות עומק. אין כמו חשבון נפש טוב בין הפרסומות, והשנה שחלפה סיפקה לנו אינספור הזדמנויות לחשבון נפש, חוץ מההתנתקות: דוח העוני, האלימות, קליטת העלייה, תאונות הדרכים, אפילו כשאחת מקבוצות הפאר-עלק של ישראל לא מצליחה להעפיל לאיזה מפעל אנחנו נדרשים לחשבון נפש קצר על דמותו של הספורטאי הישראלי ולמה זה לא הולך לנו. כשקבוצה ישראלית - כמו האימפריה של מכבי פתח תקווה - דווקא מצליחה לעשות משהו, אנחנו ישר מתבקשים לערוך חשבון נפש הפוך.
התקשורת חולה על חשבון הנפש מטעם אחד עיקרי: הוא קל מאוד להפקה. תמיד יש מישהו שמתייסר, תמיד יש מישהו שמאשים.
והכי מעצבן זה כשהתקשורת דורשת מעצמה לערוך חשבון נפש. זה אולי התחביב הגדול ביותר שלה: בחינה עצמית מתמדת על כל צעד ושעל. האם עשינו בסדר כשגיבינו את שרון, האם עשינו בסדר כשתקפנו אותו, האם הוא אתרוג או גויאבה? פרסמנו תחקיר ואחד ממושאיו התאבד: מה עשינו, ולמה, וככה עד אינסוף. יש אפילו מגזין חודשי לעיתונאים בלבד שרובו ככולו מוקדש לחשבון נפש. פעם אפילו היה שם מדור מיוחד בו עיתונאים בכירים הכו על חטאים שחטאו בעבר.
בסוף כל משפט שאתם קוראים בעיתון יושב מישהו ועושה חשבון נפש. לעזאזל! אפילו בתוכניות הריאליטי הבזויות מכולן ובחידונים הטיפשיים מכולם תמיד בסוף הפרק מתבקש זה שעף לערוך חשבון נפש. כל מני אנשים שלא מצליחים לחבר משפט או לענות על השאלה מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, עומדים מול המצלמה ומתחשבנים עם עצמם וזולתם. כל פוליטיקאי שלא הצליחה לו הקומבינה עושה חשבון נפש פומבי. תראו את השנה של ביבי נתניהו: שמונים וארבע נקודה שישים ושבעה אחוזים ממנה הוקדשו לחשבון נפש.

ד.
נראה לי שהבנתם, פחות או יותר, את העיקרון. חשבון הנפש הוא חזות הכל. אפשר היה לפטור את זה כעוד נוירוזה ישראלית חביבה, אבל אם מסתכלים על זה עוד רגע מבינים מיד מה שקורה פה: חשבון הנפש התמידי הזה מספק לנו את התירוץ המושלם להמשיך הלאה עם הדרעק הרגיל: כבר עשינו את חשבון הנפש, אפשר לחזור לשגרה. חשבון הנפש התמידי הזה (גם) הוא מה שדופק את המדינה הזו, שחיה במצב מתמיד של אינטרוספקציה - מרוב שאנחנו מסתכלים על עצמנו אנחנו כבר לא רואים אותנו. אנחנו, כחברה, כבר מזמן הפסקנו לבחון את עצמנו ואת מעשינו בזמן אמת, אנחנו כבר לא שואלים האם הדבר שאנחנו הולכים לעשות הוא נכון וראוי. מה פתאום, למה, מה הקשר, קודם כל נעשה את זה, נחכה עוד כמה דקות, שיתקרר, ואז נוכל לעשות חשבון נפש כמו שצריך. אנחנו, כחברה, חיים את חיינו בדיעבד. אנחנו כמו נהג שנוהג רק בעזרת המראה האחורית.

ה.
חשבון הנפש כבר יצא לי מכל החורים ובגלל זה השנה אני מכריז על מרד ציבורי/פרטי חדש, ואשמח אם תחליטו להצטרף אלי: את הימים האלה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בואו לא נבזבז על חשבון נפש.
אני לא מתכוון לחשוב על מה עשיתי, אני לא מתכוון לסכם ואני לא מתכוון להסיק שום מסקנה. את עשרת הימים האלה, עשרת ימי תשובה, אני מקדיש לדבר עצמו: לחיים. אני פשוט אחיה את החיים שלי כאילו אין שום חשבון נפש בעולם בכלל.
השנה, אנסה לחיות את חיי במטרה להימנע עד כמה שאפשר מחשבון הנפש הבא: אחיה אותם, או לפחות אנסה לחיות אותם, בצורה כזו שתבטל מראש, עד כמה שניתן, את הצורך בחשבון הנפש הבא. למה לבקש סליחה כשאפשר למנוע מלכתחילה את הסיבה לבקשת הסליחה? למה להתייסר על מה שנעשה אם אפשר לא לעשות אותו?

ו.
בעיניי, החיים הנכונים, אם יש בכלל דבר כזה (אני עוד מחפש. בואו נעשה עסק: מי שמוצא ראשון, שיספר לכולם), הם חיים נטולי חרטה. חיים של זמן אמיתי. אני לא אומר שאסור להסתכל אחורה, מותר ורצוי, אבל את החיים צריכים לחיות עכשיו. החיים המוסריים, הנכונים, הם חיים שנעשים מתוך מחשבה תמידית על המחר, לא מתוך חרטה ילדותית על מה שעבר.
היהדות עלתה על זה הרבה קודם, ותחמה את חשבון הנפש לעשרה ימים בשנה. אני חושב שטוב נעשה אם נחזיר את חשבון הנפש לפרופורציות הטבעיות שלו.
גמר חתימה טובה.



--------